למה דוחים, ולמה כל העצות שניסית לא עזרו

זה לא האופי: נוירוטיות ומרדנות מנבאות חלש

פירס סטיל סקר ב-2007 את הספרות על דחיינות, על בסיס 691 מתאמים. מה שנמצא כמנבא חלש הוא בדיוק מה שאנשים מאשימים בו את עצמם: נוירוטיות, מרדנות וחיפוש ריגושים. מה שכן מנבא, אימפולסיביות ומרחק זמן, הוא יחס בין עכשיו לאחר כך.

Steel, P. (2007). The Nature of Procrastination. Psychological Bulletin, 133(1), 65–94. · pubmed.ncbi.nlm.nih.gov/17201571

העצות מזיזות את המונה, והבעיה במכנה

לפי תיאוריית המוטיבציה הזמנית, מאותה עבודה, מוטיבציה עולה עם האמונה בהצלחה ועם הערך של התוצאה, ויורדת ככל שהתוצאה רחוקה יותר.

לפרק משימה מעלה את האמונה. לנסח למה זה חשוב מעלה את הערך. לכבות התראות מוריד הסחות. כל אחת מהן עובדת על המונה, והמכנה, מרחק הזמן, נשאר: המשימה נגמרת בעוד שבועיים, והוויתור זמין עכשיו.

התוכנית נשברת בערב, לא כשקובעים אותה

לזה קוראים הטיית ההווה. אודונוהיו ורבין הראו ב-1999 שההעדפות משתנות ככל שהרגע מתקרב: מה שנראה הגיוני ביום ראשון לגבי יום חמישי נראה אחרת ביום חמישי. מי שקבע את התוכנית כבר לא נמצא בחדר.

O'Donoghue, T. & Rabin, M. (1999). Doing It Now or Later. American Economic Review, 89(1), 103–124.

מה כן עובד: לשנות את המציאות ולא את הכוונה

אפשר לקרב את התוצאה או להרחיק את הוויתור. הכלי לזה הוא מכשיר התחייבות: הסדר שאדם עושה היום כדי לצמצם את החופש של עצמו מחר.

במחקר שדה בפיליפינים, מעשנים שהפקידו כסף שחוזר רק אחרי בדיקת ניקוטין שלילית הצליחו יותר. בניסוי אמריקאי עם 2,538 עובדים, תשעה מכל עשרה בחרו פרס מובטח ורק אחד משבעה הסכים להפקיד מכספו, ואצל אותו אחד זה עבד יותר מפי שניים.

Halpern et al. (2015). New England Journal of Medicine · nejm.org

מה זה לא פותר

מכשיר התחייבות לא הופך משימה לנעימה: הסלידה נשארת, רק שיש עכשיו משהו כבד גם בצד השני. ויעד שאי אפשר למדוד הופך לוויכוח. הכלל: יעד שאפשר להוכיח, או שאין הסדר.

הכלים הקיימים בהשוואה, ומה קיים בישראל כאן.