למה אתה דוחה, ולמה כל העצות שניסית לא עזרו

מה שהמחקר מצא, ומה שהוא לא מצא

ב-2007 פירס סטיל פרסם סקירה מטא-אנליטית של הספרות על דחיינות, מבוססת על 691 מתאמים. זה עדיין המסמך המצוטט ביותר בתחום, והממצא שלו מפתיע בעיקר את מי שדוחה.

המנבאים החזקים והעקביים של דחיינות הם סלידה מהמשימה, אימפולסיביות, תחושת מסוגלות, ומרחק הזמן עד המועד. מה שנמצא כמנבא חלש הוא בדיוק מה שאנשים מאשימים בו את עצמם: נוירוטיות, מרדנות וחיפוש ריגושים.

כלומר, השאלה ״מה לא בסדר באופי שלי״ מבוססת על הנחה שהנתונים לא תומכים בה. ומה שכן מנבא, אימפולסיביות ומרחק זמן, הוא לא תכונת מוסר. זה יחס בין עכשיו לאחר כך.

Steel, P. (2007). The Nature of Procrastination. Psychological Bulletin, 133(1), 65–94. · pubmed.ncbi.nlm.nih.gov/17201571

המשוואה, ולמה היא מסבירה את הכישלון

מאותה עבודה יצאה תיאוריית המוטיבציה הזמנית. בניסוח פשוט, המוטיבציה שלך לעשות משהו עולה ככל שאתה מאמין שתצליח וככל שהתוצאה שווה לך, ויורדת ככל שהיא רחוקה יותר, בהתאם לרגישות שלך לדחייה.

עכשיו תסתכל על העצות. לפרק משימה גדולה לקטנה מעלה את האמונה שתצליח. לנסח למה זה חשוב מעלה את הערך. לסדר את השולחן ולכבות התראות מוריד הסחות. כל אחת מהן עובדת על המונה.

המכנה הוא מרחק הזמן, ואף שיטת עבודה לא נוגעת בו. המשימה עדיין נגמרת בעוד שבועיים, והוויתור עדיין זמין עכשיו. זו הסיבה שהשיטה מחזיקה שבוע ואז לא: לא כי היא רעה, אלא כי היא משפרת את הצד שלא היה הבעיה.

למה זה נשבר דווקא בשש בערב

לכלכלה ההתנהגותית יש שם לחלק הזה: הטיית ההווה. אודונוהיו ורבין הראו ב-1999 שאנשים לא רק מעדיפים תגמול מיידי, אלא שההעדפות שלהם משתנות ככל שהרגע מתקרב. מה שנראה הגיוני ביום ראשון לגבי יום חמישי, נראה אחרת ביום חמישי.

זה מסביר משהו שכל דחיין מכיר ואף עצה לא מטפלת בו: התוכנית לא נשברת כשקובעים אותה, כשאתה שקול ורציני. היא נשברת בערב, כשמי שקבע אותה כבר לא נמצא בחדר. אתה לא מפר הבטחה של מישהו אחר. אתה פשוט אדם אחר באותו רגע.

O'Donoghue, T. & Rabin, M. (1999). Doing It Now or Later. American Economic Review, 89(1), 103–124.

מה כן מזיז את המכנה

אם הבעיה היא שהתוצאה רחוקה והוויתור קרוב, יש בדיוק שני דברים שאפשר לעשות: לקרב את התוצאה, או להרחיק את הוויתור. שניהם דורשים לשנות את המציאות ולא את הכוונה.

הכלי שעושה את זה נקרא מכשיר התחייבות: הסדר שאדם עושה בהווה כדי לצמצם את החופש של עצמו בעתיד. אודיסאוס לא התאמן על עמידה בפני הסירנות. הוא נקשר לתורן, ואז השאלה כבר לא הייתה תלויה בו.

בגרסה המודרנית, מה שנקשר לתורן הוא בדרך כלל כסף. במחקר שדה גדול בפיליפינים הוצע למעשנים חשבון שאליו הם מפקידים כסף, ומקבלים אותו בחזרה רק אם יעברו בדיקת ניקוטין. מי שלקח את ההסדר הצליח יותר. ובניסוי אמריקאי עם 2,538 עובדים, תשעה מכל עשרה בחרו פרס מובטח ורק אחד משבעה הסכים להפקיד מכספו, ואצל אותו אחד זה עבד יותר מפי שניים.

Halpern et al. (2015). New England Journal of Medicine · nejm.org

מה זה לא פותר

שני דברים, ושווה לדעת אותם לפני ולא אחרי. ראשית, מכשיר התחייבות לא הופך משימה לנעימה. הסלידה מהמשימה, שהיא אחד המנבאים החזקים, נשארת בדיוק איפה שהייתה; מה שמשתנה הוא שיש עכשיו משהו כבד גם בצד השני.

ושנית, זה לא כלי לכל דבר. אם היעד לא ניתן למדידה, אין מה לקשור אליו תוצאה, וההסדר הופך לוויכוח. הכלל הפשוט: יעד שאפשר להוכיח, או שאין הסדר.

ומה קיים בפועל

הכלים הקיימים, מה כל אחד עושה עם הכסף, ואיפה כל אחד מהם עדיף, מרוכזים בהשוואה. מה שקיים ומה שרק נראה כמו מכשיר התחייבות בישראל ספציפית נמצא כאן.